יעל פליישמן

"כשהשקט הפנימי חוזר, אני שומעת שלא סגרתי היטב את ברז המטבח. ברור לי שמיד אקום אבל בינתיים אני מקשיבה במעין עינוי עצמי לטפטוף הקצבי של המים על כיור החרסינה. האם העובדה שהוא מסמן את הזמן שעובר הופכת את הטפטוף לבלתי נסבל, והדרך היחידה שלי להתמודד עם הזמן שחולף היא להתעלם מהסימנים שמודדים אותו ולהדחיק אותו? אני קמה לשים לזה סוף. בבית של נטלי, חברת הילדות שלי, היה שעון מטוטלת בכניסה. היו שומעים אותו מכל פינה בבית. בלילה, כשהבית היה רדום פרט לשתינו, היינו מקשיבות לקצב השניות וקובעות משימות. תוך עשר שניות, נטלי תחליט אם היא תצא עם דן. תוך עשרים שניות, אני אדע אם אני אוהבת את דוד. ולפעמים היינו סתם מקשיבות. היום נראה לי מחריד לחיות בבית שבו שומעים באופן תמידי את הזמן שעובר..."